הקשר בין מתח נפשי לבין שלפוחית בלתי יציבה מנקודת המבט של הפיזיותרפיה- עינבר גילאון, פיזיותרפיסטית מוסמכת

עינבר גילאון, פיזיותרפיסטית מוסמכת, BPT. בוגרת תואר ראשון מטעם האוניברסיטה ללימודים גבוהים בהולנד. מומחית לבריאות האישה, טיפולים אורוגניקולוגיים, מדריכת נשים בהריון, הכנה ללידה ושיקום לאחר לידה. בנוסף, מומחית בפציעות ספורט וטיפולים אורטופדיים.

 מתח נפשי ודליפות שתן הם שני מצבים שכיחים עם השלכות סוציאליות ופסיכולוגיות משמעותיים.
אומדן שכיחות דליפות שתן באוכלוסיה הבוגרת בקהילה עומד על 24-34% אצל גברים ו-41-55% אצל נשים (Dooley et al., 2008. שכיחות מתח נפשי באוכלוסיה הבוגרת נע בין3.2-14.2% (Wolitzky-Taylor, Castriotta, Lenze, Stanley, & Craske, 2010).

תופעת דליפות שתן משפיעה על המצב הרגשי ועל התפקוד החברתי. מטופלים מתארים את חווית דליפות השתן כמביכה, מדאיגה ומייסרת.
רבים מהסובלים מדליפות שתן חרדים מחוסר נגישות לשירותים ומהאפשרות לדלוף בציבור. אדם הסובל מדליפות שתן יגביל את הפעילות היומית שלו בשל הקושי בהתמודדות עם מצבו, מבוכה והערכה עצמית נמוכה.
ההשלכות החברתיות של דליפות שתן כוללות איבוד החופש ובידוד חברתי. הכורח להיות בקרבת שירותים יכולה לגרום לירידה בהשתתפות בפעילות גופנית, מטלות הבית ועבודה. השינויים בתפקוד היומי יכולים להתקשר לתחושת חוסר שליטה, בושה ומבוכה. ולכן, תופעת דליפות השתן יכולה להחמיר תסמיני חרדה.

תופעת הפרעת חרדה יכולה לעורר רגישות לדליפות שתן כתוצאה מהשינויים בתפקוד היומי.
רגישות יתר בשלפוחית השתן המתבטאת בדליפות שתן הובילה חוקרים לבחון היבטים וגורמים פסיכולוגיים חשובים כגון: דיכאון וחרדה.
הסיבות לדליפות שתן אינן לגמרי מובנות וכוללות גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים מעבר למערכת השתן התחתונה. חוקרים מצאו כי אנשים הסובלים מחרדה נוטים יותר לפתח רגישות לסימפטומים פיזיים, מה שיכול להשפיע על הופעת תסמינים. לנשים הסובלות מחרדה יש נטייה לדווח על החמרה בהופעת תסמינים של מערכת השתן. (Gopal et al., 2008).
דליפת שתן הגורמת למגבלה פונקציונלית יכולה להיות קשורה גם לתפיסת היכולת לשלוט במתן שתן.
אנשים המאמינים כי הם בסכנת דליפת שתן יכולים להגיע לחוסר שליטה במתן שתן ויכולים לנקוט בהתנהגויות כמו הליכה תדירה לשירותים, מתן שתן באופן יזום, הגבלה בהשתתפות באירועים חברתיים.

ב-2011 התבצע מחקר אורך שנמשך למעלה מעשור (1993-2004) בו נבחנו שתי קבוצות מבוגרים החיים בקהילה. הקבוצה הראשונה – אנשים שאינם סובלים מהפרעות חרדה. על מנת לבחון האם ניתן לשייך בין תופעת דליפת שתן להתפתחות חרדה במשך הזמן. קבוצה שנייה- אנשים שאינם סובלים מדליפות שתן. על מנת לבחון האם יש קשר בין חרדה להתפתחות בעיות דחיפות שתן עם הזמן.

תוצאות המחקר מראות כי לאנשים הסובלים מדליפות שתן ב-1993 היתה סבירות גבוהה יותר לפתח הפרעת חרדה חדשה ב-2004 מאנשים שאינם סובלים מדליפות שתן ב-1993. לעומת זאת, אנשים הסובלים מהפרעות חרדה לא הראו סבירות גבוהה לפתח במשך הזמן דליפות שתן. רק כשנבחנו הפרעות חרדה לסוגן ב-1993 נמצא כי הפרעות חרדה מסוג אגורפוביה (הפרעה שגורמת לאנשים להסתגר בבית בשל פחדים הקשורים מרחבים גדולים פתוחים או מקומות הומי אדם) ופאניקה (התקפי בהלה בלתי צפויים וחוזרים, הגורמים לשינויים התנהגותיים ופסיכולוגיים שעיקרם: פחד מפני התקפים חוזרים, פחד מפני התוצאות הגופניות, הפסיכולוגיות והחברתיות של ההתקפים החוזרים והתפתחות של התנהגויות הימנעותיות) העלו את הסבירות לפתח דליפות שתן ב-2004.

כיצד פיזיותרפיה לרצפת האגן יכולה לסייע במקרים בהם מטופלת סובלת מדליפות שתן על רקע חרדה?
דבר ראשון יש לגשת לגניקולוג או אורוגניקולוג לאבחן את סוג הדליפה.
דליפת שתן מסוג Urge Incontinence – דליפת שתן מתוך דחיפות, הנגרמת בשל התכווצויות בלתי רצוניות של השלפוחית למרות ניסיון התאפקות. דליפה מסוג זה יכולה להיות שכיחה יותר בקרב הסובלים מהפרעות חרדה.
התלונות האופייניות הן: תכיפות, דחיפות וחוסר יכולת להגיע בזמן לשירותים.

בהתאם לאבחנה יותאם הטיפול בבעיה על רקע חרדה.

הטיפולים השמרניים המקובלים בפיזיותרפיה:

-המלצה על שימוש ב-Pessary – התקן תוך נרתיקי שתפקידו לסגור את השופכה ולמנוע דליפה במאמץ (או צניחת אברים).
-ביופידבק – לשיפור השליטה בשרירי רצפת האגן. המטופלת לומדת לזהות פעולתם של שרירי רצפת האגן ולהפרידם מפעולת שרירים אחרים.
-שיקום וחיזוק שרירי רצפת האגן – במטרה גם לשנן ולחזור על התרגול בביופידבק. לשפר את הסיבולת של שרירי רצפת האגן ולחזק את יכולת כיווצם על אף כיווץ שרירים אחרים ובסופו של דבר ללמוד לבודד את פעולתם ולמעשה לשלוט בכיווצם.
-גירוי חשמלי – להורדת כאב
-טיפול התנהגותי – לימוד השימוש בשרירי רצפת האגן, שינוי הרגלי שתיה ואכילה והתרוקנות.
-טיפול התנהגותי – טכניקות דחייה ואימון השלפוחית. המונח "להשתין מרוב פחד" מוכר לרובנו.
השלפוחית מגיבה לגירויים ממערכת העצבים. מתח וחרדה יכולים להוריד את רגישותה ולגרום להגיב בכיווץ כבר ברמת גירוי עצבי נמוכה.
-טכניקות הדחייה – שימוש מודע בכיווץ שרירי רצפת האגן על מנת להפיג את תחושת הצורך

הדעה הרווחת שאסור להתאפק עלולה להטעות אנשים רבים. האמת היא איפה שהוא באמצע.
מצד אחד לא כדאי לאגור כמויות שתן מעל 600מ"ל, מתוך חשש ששריר השלפוחית יתרחב יתר על המידה ויאבד את יכולת הכיווץ שלו. יכולת הנחוצה לשם התרוקנות תקינה ומלאה שיכולה למנוע אבנים בשלפוחית והרס בכליות. ומצד שני השלפוחית היא איבר אגירה ולכן לא רצוי לרוקן כמויות שתן קטנות בתדירות גבוהה בכדי לא לאבד את השליטה בה.
מטרת הטיפול בדליפות על רקע דחיפות ותכיפות במתן שתן היא להגדיל את קיבולת השלפוחית ואת המרווחים בין הטלות השתן. על יכולת האגירה וההתרוקנות אחראים עצבים. כאשר בעת כיווץ שרירי רצפת האגן ניתן להתאפק ובעת הרפייתם, מקבלים עצבי השלפוחית הוראה להתכווץ ואז מתרחשת ההתרוקנות. כאשר שרירי רצפת האגן חלשים (בשל תפקוד עצבי לקוי או טראומות מקומיות) השליטה על השלפוחית מתבצעת מהמוח בלבד. ברגע שהמוח "מאשר" לשלפוחית להתרוקן אין מה שיעצור בעדו. התנייה כמו כניסה הביתה או פתיחת ברז מים יכולה לעורר צורך בלתי סביר לרוץ לשירותים.